1. ההתחלה בתל אביב

לילה. 23:15. הסאב-וופר רועד במועדון "הלוטוס" שבדרום תל אביב, רחוב צדדי, שלידו רק מכולות ותחנת דלק ריקה. בפנים – קהל מעורב של גברים מיוזעים, תיירים, וגם כמה נשים שנראות יותר סקרניות מאשר נהנות. המוזיקה מכה כמו פטיש. האורות מהבהבים באדום וכחול.

שלוש חשפניות יורדות מהבמה האחורית באחד מאותן מועדוני חשפנות בתל אביב , אחת אחרי השנייה, עטופות בבד דק מדי לעונה הזו. מיקה, טניה וליה. שלוש נשים שונות לגמרי, אבל חולקות את אותה מטרה: לשרוד, לעשות כסף, ולברוח ממשהו שהן לא מדברות עליו.

מיקה – ישראלית ממוצא מזרחי, עם מבט של מישהי שראתה הכל. היא זו שמובילה את הקבוצה. טניה – עולה מרוסיה עם עבר מקצועי בריקוד קלאסי, שירדה לבוץ כי פשוט לא נשארו הצגות. וליה – תימניה קטנה עם קול של מלאך, שפשוט יודעת איך למשוך מבטים גם כשהיא שותקת.

"אנחנו לא נשארות פה יותר משבוע," מיקה קובעת כשכולן מתאספות בחדר האחורי. "תל אביב כבר מיצתה את עצמה. יותר מדי תחרות, יותר מדי מצלמות, יותר מדי טינדר."

"ולאן עכשיו?" שואלת טניה, מחטטת בתיק ומוציאה שטרות מקופלים.

"חיפה. שמעתי ששם עוד מעריכים הופעה כמו שצריך. מועדון 'הארמון' מחפש בדיוק מה שאנחנו עושות."

2. חיפה – הארמון על הכרמל

הן עולות צפונה. לילה נסיעה. שלט הכניסה לחיפה מרצד באורות דהויים, העיר הררית, קשה, אבל מסתירה בתוכה לילה אחר לגמרי. מועדון "הארמון" – אחד מאותם מועדוני חשפנות בחיפה – נמצא בתחנת דלק ישנה שהפכה לביתן סודי עם דלת פלדה ומאבטח ענק שמחייך רק כשבאמת צריך.

שם הן מקבלות במה אמיתית. אין שטויות, אין לקוחות עם אייפונים שלופים. כאן משלמים מזומן ומכבדים את הבמה. מיקה מובילה מופע שלם – עם תסריט, מוזיקה מתוזמנת, אפילו תלבושות מתחלפות. המקום מתמלא בלילות שבת עד אפס מקום. וליה מגלה שהיא יכולה גם לשיר תוך כדי ריקוד, והקהל משתגע.

טניה דווקא מתאהבת. בלקוח. טעות ראשונה.

הוא קצין בחיל הים, מגיע כמעט כל ערב, משאיר שטרות על השולחן אבל בקושי מסתכל על שאר הבנות. רק עליה. טניה מתרככת. היא כבר לא מדברת על כסף. היא מתחילה לדבר על לעבור דירה, על שקט.

"את לא באמת חושבת להישאר פה, נכון?" מיקה מתפוצצת עליה בלילה אחד. "יש לנו מסלול. אין עצירות."

אבל טניה כבר מחוץ למסלול.

3. ראשון לציון – לילה אחרון

רק מיקה וליה יורדות לראשון. מועדון "הקוביה"- אחד מאותם מועדוני חשפנות ראשון לציון – אחד המקומות שכולם יודעים עליו אבל מעטים מודים שהם היו בו. נמצא באיזור התעשייה, סמוך למוסך רכב, בלי שלט בחוץ. רק דלת סגורה וקוד כניסה.

כאן – העסק שונה. פחות הופעות, יותר חדרים פרטיים. פחות מוזיקה, יותר לחישות. מיקה לא אוהבת את זה. היא רגילה לשלוט על הבמה, לא להתכופף לדרישות של כל לקוח עם שטר ביד. אבל כסף טוב. מאוד. והיא עייפה. מתקרבים לחורף, וצריך לחשוב קדימה.

ליה, לעומתה, פורחת. אולי בגלל שאין לה מה להפסיד, אולי כי היא פשוט הבינה שהחיים האלה זמניים, ואם כבר – אז להוציא מהם הכל. היא מתחילה לכתוב שירים. מקליטה על הפלאפון, לפעמים בשירותים של המועדון, לפעמים באמצע הלילה באוטו כשהן נוסעות לעוד הופעה.

ביום חמישי אחד, אחרי הופעה כפולה, הן יושבות מאחורי הקלעים. מיקה מדליקה סיגריה, וליה שרה לה שיר חדש.

"חשבתי אולי," ליה אומרת פתאום, "שנפסיק לנדוד."

"ונעשה מה?" מיקה שואלת. "נפתח עסק? נעשה ריקוד זוגי?"

"לא," ליה מחייכת. "אני אקליט אלבום. ואת – את תלמדי לנהל."

מיקה שותקת. מדליקה עוד סיגריה. הפעם לא אומרת כלום.

4. אפילוג

טניה נשארה בחיפה, התחתנה, ופתחה סטודיו לריקוד. לא כולם יודעים מה היא עשתה פעם, אבל מי שכן – לא שופט.

ליה הקליטה אלבום אינדי ראשון שזכה להפתעה בזכות קולה החרוך והטקסטים שמדברים על לילות, דם ואור ניאון. עכשיו היא מופיעה בבמות קטנות.

ומיקה?

היא לא עזבה את הלילה. אבל היא כבר לא רוקדת. היא המפיקה שמאחורי הקלעים, מנהלת את הליין החדש – "במה נודדת", מופע פאם-פאטאל נוסע בין ערים, בין מועדונים, כמו פעם. אבל הפעם – היא קובעת את הכללים.